כשהזמן עובר ופתאום הם קולטים שלא שרצו לעשות כל כך הרבה דברים בחיים, ופשוט לא עשו. תשאלו למה הם לא עשו? כי (אלף ואחת סיבות למה: השעה/המרחק/המיקום/ אם רק היה פה ורק היה שם) כי הם לא שמים ושמות את עצמן במקום שבכלל חושב על עצמם/ן. כי החיים חזקים מהם, העייפות המטלות המחשבות.

ואז מה קורה? מתבגרים ממש ונזכרים. נזכרים שפעם היה להם חלום לרקוד, להופיע , להראות את עצמן ועם הזמן *הכל* הפך ליותר חשוב מהן! ואלה בדיוק התחושות שעלו בי. הזכות ללמד נשים שכמעט (ממש כמעט) שכחו את עצמן, אבל אז הבינו שגם להן מגיע להיות שמחות מאושרות ובעיקר מוגשמות.

והן מגיעות ומתחילות מהצעד הראשון, בייבי סטפס שלפעמים מלווים בשמחה בחיוך ולפעמים בתסכול. ואז כעבור תקופה שהביטחון עולה, נכנסות לשיעור מתקדמות ומפציצות בוייב מטורף. #נשיות #מחייכות #מעלפות אנחנו גאים כאן!

ואם במקרה את קוראת את זה… ורקדת בעבר או שאין לך בכלל ניסיון, בואי ללמוד מהצעד הראשון איך להפוך לבטוחה בעצמך! ואל תצאי פראיירית שתוותר על החלומות שלה.

1 – חלום שעדיין לא התגשם

2 – מרגישות שהן צריכות לזוז ולעשות כושר אבל מבחינתן לא בא בחשבון להיכנס לחדר כושר, להיכנס לסטודיו שכל כולו הוא כושר.

הריקוד הוא פעילות גופנית מאוד אינטליגנטית!

את גם עובדת עם הגוף וזזה שעה שלמה אבל את גם עובדת עם המח מה שגורם לגוף לעבוד אפילו קשה יותר!

מה התוצאה של זה?

שעה של ריקוד, זיעה, רגליים שעבדו בלי הפסקה בטן שעבדה בלייצב את הגוף במהלך הריקוד, כל זה ועברה שעה ואת אפילו לא הסתכלת פעם אחת על השעון כי כל כך נהנית!

מה השורה התחתונה?

אל תסבלי במקומות שאת לא נהנית רק כי את חייבת!

״חולמת מגשימה רוקדת״ הקורס היחיד שייתן לך חוויית ריקוד לטינית ותכניס אותך לעולם ה- LATIN DANCE המושלם שלנו!

אז מה את? כושר או ריקוד?

בית לאני החדשה שאת, בית נשי מפרגן, מצמיח. כזה שגורם לך לשכוח, לשכוח את התלאות של היום לשכוח את הקושי עם הקטנטנים או המתבגרים, לשכוח מעבודה אינסופית.

הבית הזה נקרא STUDIO FIRE DANCERS והשיעורים הם שיעורי הLATIN DANCE .

באמצע החיים לא רק שהן זוכות לקהילה של חברות הן זוכות להגשים חלום ילדות ולרקוד. כל ערב לעוף על עצמן בדיוק כמו שהיום ילדות, רק הפעם זה באקסטרים.

מתוך כל הנשים המהממות שמגיעות לסטודיו ולשיעורים יש כמה מופלאות שלא מסתפקות רק בלרקוד, הן רצו יותר.

לעלות להופיע להתמקצע עוד פרט ועוד דיוק.

חזרות, טכניקה ומילים שלא הכירו… התחלנו להבין  לעומק את הבצ׳אטה והסלסה חזרות ועוד.

נשים לא פחות ממטורפות שיעלו לשרוף את הבמה.

אהובות שלי אני מתרגשת עבורכן ואיתכן.

איך זה התחיל ?

ביום שישי אחד עמדנו סביב קיר התמונות בסטודיו והן זרקו חצי בצחוק חצי ברצינות שגם הן צריכות תמונה על הקיר.

המוח היזמי שלי עף קדימה אני כבר ראיתי אותן על הבמה בקונגרס הסלסה והבצ'אטה הישראלי – האירוע הכי גדול של הקהילה הלטינית בארץ.

השארנו את זה בנינו פתחנו קבוצת וואוסאפ (עד שאין קבוצה זה לא נחשב) ויצאנו לדרך.

הן פגשו אושרת אחרת. קצת יותר קשוחה מהדקת ומהודקת. הבטחתי להן שלא ידאגו שאני יודעת מה אני עושה (12 שנים בניהול וכוראוגרפיה של להקות לא הולכים ברגל).

שלב אחרי שלב הסברתי מה עושות, ומה יהיה מה תהיה התחושה ואיך זה יקרה.

קופצת למאי 2022 יושבות לנו בלובי של מלון לאונרדו קלאב אילת בקונגרס הסלסה והבצ'אטה

הישראלי מאופרות ובהיי טבעי אוכלות פיצה וסלט וחוגגות!

הגשמנו עוד חלום!

כן גם לזה לא ציפיתי וגם את זה לא תכננתי! אבל מישהו יודע בדיוק מה הוא מייעד לי ושולח אליי את

הכי מדויקות שיש, כל פעם מחדש!

נפתח בפניי עולם ומלואו! הסיפוק הכי גדול שיש!

דמיינו את הילדה בקהל צופה באמא שלה על הבמה ומתרגשת בשבילה, כי עכשיו היא התומכת והמעודדת!

כן ככה זה מרגש !

אחווה נשים אמיתית.

תודה עליכן.

לכל הפרטים צרי קשר 0523902199

אז זהו שזה נכון, אני באמת כל החיים רוקדת, תעיד על זה אימי היקרה שמרגע שהתחלתי להבין מה זה מוסיקה הגוף פשוט לא הפסיק לזוז. זה המשיך כשכבר התחתי להבין את החיים ורשמתי את עצמי לחוג ריקוד, משם הכל כמעט היסטוריה.

את העולם הלטיני גיליתי בגיל 16 אחרי שרקדתי בלא מעט מסגרות, ובעצם אפשר להגיד שמגיל 16 אני רוקדת כמעט בלי הפסקה.

דגש הוא על הכמעט.

אז שמי אשרת ואני רקדנית אישה ואמא בת 35 והמונח רוקדת את החיים הוא לגמרי נכתב עליי.

מסלול החיים שלי היה די אותו הדבר תיכון צבא תואר ראשון במשפטים. אבל מה שייחד את במסלול שלי היה הריקוד שתמיד תמיד היה שם עד ש…

מכל האנשים שסבבו אותי ולא היו מעולם הריקוד שמעתי תמיד את אותו הדבר, וזה בעיקר מתי תפסיקי לרקוד בכל מיני דרכים. אבל לתת המודע  שלי ובקשר ישיר ללב שלי היו תוכניות אחרות. אני כמו כל הסובבים שלי שלא מעולם הריקוד גם חיכיתי לרגע שבו זה יפסיק, שאני פשוט יפסיק לרקוד כי ככה זה חתונה ילדים ובום נגמר.

כי את רקדנית ואת אישה ואת אמא. ואת האמת לומר, נלחמתי בזה! אוי כמה נלחמתי בזה!

זה התחיל הרבה לפני המחשבה על ילדים, שהבנתי שאני אוהבת לרקוד שזה כל כך חלק מהחיים שלי שזה חייב לעבור הלאה, אני חייבת להדביק כמה שיותר אנשים בחיידק הזה, וכך היה . המחשבה הייתה אם אני רוקדת ומלמדת אחרים לרקוד אז אני מחויבת להם, מחויבת להגשים להם את החלום הזה הרי לשם כך הם באו אליי, ואם אהיה מחויבת לזה אז אני מחויבת להמשיך! וכך היה, ואם לקצר את התהליך אני מסיימת תואר ראשון , מסיימת שנת התמחות במשפטים (שיש שיעידו שזאת אחת השנים הקשות), מסיימת מבחני לשכה (בלוג בנפרד רק על זה) ואת כל זה עושה כשברקע אני רוקדת , מלמדת לרקוד ושמחת החיים שהריקוד מביא איתו פשוט מצילה אותי מלטבוע בים הרחמים העצמיים שמלווים את התקופה הזאת!

מרגישה על גג העולם, בלתי מנוצחת אני SUPERWOMEN יכולה לעשות הכל! אם עד עכשיו הצלחתי לשלב את זה, קטן עליי! אם הצלחתי לעשות כל כך הרבה ועדיין לרקוד הכל אפשרי. אז הלכתי על זה, עורכת דין ביום ורקדנית בלילה, וזה עבד!

עד שזה הגיע, הרצון הזה ברחם שמדגדג ! ילדים!!! אני רוצה ילדים, איך זה אמור להסתדר? ואז שוב המחשבות על איך? איך אפשר לעשות את זה איך אני ממשיכה לרקוד ומביאה ילדים מקימה משפחה "מתברגנת" ? איך אני יכולה להוסיף על עצמי עוד משהו, ומשהו כל כך גדול כמו ילדים! אני כנראה אצטרך לוותר על משהו… כן כנראה שאצטרך להפסיק לרקוד, אחרת אני לא רואה איך הדבר הזה מצליח! אמנם אני SUPERWOMEN אבל זה גם מוגזם עבורה.

ההריון מתחיל ואני מרגישה אש, ממשיכה לרקוד ממשיכה ללמד מוכיחה לעצמי שוואלה אצלי כנראה הריון זה לא הלם, אני יכולה להמשיך לרקוד… ואם אני יכולה לעשות את זה בהריון אז מה הבעיה הגדולה? מה העניין הזה של אמהות ?  הגעתי לחודש תשיעי , ואני מתחילה לקבל מושג. הגוף עייף ופתאום ה"לשלב" הופך להיות מאתגר. פתאום לקום להיות עורכת דין ביום ולרקוד בלילה כבר הופך לקשוח, וצריך לבחור. אני אצטרך לבחור אם להפוך את הריקוד למרכז חיי כשיגיע הילד או להישאר עורכת דין. רק לציין, אהבתי את העבודה בתור עורכת דין, אבל הנשמה שלי הייתה זקוקה לריקוד.

ההלם הגדול בלהביא ילד ראשון לעולם הוא לחלוטין בלוג בנפרד, אבל ההלם הגדול יותר היה שלב הלבחור, הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לרקוד, להמשיך ללמד להופיע ולהגשים חלומות, אני צריכה לבחור! ואת האמת כמה שזה היה קשה זה היה קל! הפכתי לאמא ובחרתי להיות רקדנית .  ההתחלה הייתה אופוריה … אני אמא שמחלימה בבית מלידה ומפנטזת לחזור לרקוד.

חודש וחצי בדיוק עוברים, תקופת משכב לידה הסתיימה והתלמידות שלי מחכות שאחזור, ואני רקדנית ואמא נכנסת לסטודיו ושומו שמים!

הרקדנית שהייתה לפני שהפכה לאמא  כבר לא שם, במקומה הגיעה משהי אחרת לגמר … לא רקדנית יותר בכיוון פילה, מגושמת .

לא קלילות לא יופי לא חן לא נשיות לא סקסיות… לא לא לא ! לא הצלחתי לזוז! התלמידות שלי ביצעו את מה שאני לימדתי אותן חודשיים קודם לכן (בחודש תשיעי) הרבה יותר טוב ממני. האגו הפגוע הגוף הפצוע והנשמה! אוי הנשמה הכואבת!

פתאום הבנתי על מה המהומה! פתאום הבנתי כמה זה קשה להיות אמא ועדיין לדבוק בעצמך ופתאום שכחתי, שכחתי כמה אני אוהבת לרקוד. זה כבר לא היה כזה כייף זה היה יותר בכיוון סבל!

חוסר בשינה משולב עם דימוי גוף בעייתי, הורמונים שעדיין משתוללים תינוק יונק ולכל הכייף הזה להוסיף ריקוד, היה נשמע יותר כמו סיוט , אבל נאבקתי בעיקר בעצמי. ידעתי שזה עניין של כמה פעמים בודדות עד שהמצב ישתפר. ובכיתי! כמה בכיתי ואני לא יודעת על מה בדיוק בכיתי? על הסטטוס שהשתנה, על העייפות המטורפת או על הריקוד שכבר לא היה כזה כייף עבורי… אבל הזמן עבר ולשגרה שלי התווספו שעות של ריקוד שהמזל הכי גדול היה לא הריקוד עצמו כמו הסביבה שהייתה איתי! הקיפו אותי בנות מדהימות מפרגנות שמחות עם ים של אנרגיה שפשוט הפכו את הסבל להרבה יותר מתוק… ולאט לאט הסבל נעלם והכושר חזר וההנאה חזרה ובגדול! חזרתי לרקוד את החיים! חזרתי להיות טובה בזה ובעיקר חזרתי כל כך ליהנות מזה!

הפכתי להיות רקדנית אמא רקדנית אמא! כי כן אני אמא , וכן אני מנהלת בית ומשפחה אבל לא אני לא מוותרת על עצמי! אני אוהבת לרקוד! ואף אחד אבל אף אחד, בעיקר לא אני עצמי ייקח לי את זה! ללא ספק שהריקוד הוא שונה הוא אחר, הוא בעיקר מזכיר לי כמה זה כייף להזיע  כמה הנשמה שלי מתרגשת כשהיא שומעת מוסיקה, אבל הרווח הכי גדול כאן זה לאמא שבי, האמא שמסופקת בחיים שלה, האמא שיש לה את המשהו הזה שעושה לה כל כך טוב והופך אותה לאמא טוב לה! ולאמא שטוב לה יש ילדים שטוב להם!

אז אם הגעתם עד לכאן, הבנתם שאני עדיין רוקדת את החיים!

עד הבלוג הבא

אשרת

החיזור היה בדיוק כמו של פעם, טוב זה היה די פעם… בכל זאת עברו 15 שנה!, היום 15 שנה אחרי נשואים עם שני ילדים עדיין חיים את רחבת הריקודים. איך? הבנו שהסלסה היא חלק בלתי נפרד מאיתנו.

הבנו שאנחנו לא יכולים פשוט להפסיק אז המשכנו… המשכנו להדריך ללמד ולהופיע. יצרנו עוד פלטפורמות ועוד להקות, הכשרנו מאות רקדנים בארץ והגשמנו חלומות לאינספור רקדנים שרצו לחוות את הבמה.

במקביל הגשמנו חלום נוסף ובנינו בית לכל אותם רקדנים, ולא רק להם. לראשונה אפשרנו לעוד אנשים להיכנס למקום הקסום הזה שנקרא עולם הריקוד הלטיני.

סטודיו FIRE DANCERS שמשלב בית ספר לריקוד לטיני וסטודיו שמחזק ומעצב את הגוף! מענה לכל מה שצריך כדי לרקוד!

אבל הכי חשוב, פתחנו את האופציות ללמוד מאיתנו איך רוקדים סלסה בצ'אטה ורגאטון מהצעד הראשון! כן כן.

מה שעומד מאחורי המהלך הזה הוא קודם כל "להעביר את זה הלאה"

מה הסלסה עשתה לזוגיות שלנו?

בואו נתחיל מזה שבזכות הסלסה יש לנו זוגיות! הרי בלי הריקוד הנפלא הזה הוא לא היה מתחיל איתי במסווה של רוקד איתי (הוא בטוח יגיד ההיפך).

אבל המבחן האמיתי קורה הרבה אחרי. זה קורה כשיש כבר ילדים ושגרה ועבודה איך אז הסלסה מקבלת משנה חשיבות.

למזלנו המשכנו לרקוד גם במסגרת הלהקות ביחד, אבל דייט לרקוד סלסה היה לנו מאוד חשוב. האווירה השחרור ובעיקר ה-לרקוד. אם זה אחת עם השני או אפילו עם חברים העיקר לצאת לרקוד סלסה.

הרי כל כך קל ליפול לשגרה הקשוחה שמאלצת אותנו "לצאת" לדייט לשרוף 300 שח בסרט ומסעדה ולחזור גמורים. בסלסה התחושה היא אחרת לגמרי. אתה יוצא ורוקד ושומע מוסיקה ורואה אנשים שמחים שכייף להם שפשוט מחייכים ורוקדים, לפעמים גם שותים משהו קליל (אצלנו סלסה ואלכוהול פחות הולכים ביחד…) ובסוף אפילו מקנחים במסעדה… שהצדיקה את עצמה אחרי ערב מלא בריקודים.

מעבר לזה יש משהו בחיבור של זוג שרוקד ביחד. ספציפית אצלנו אפשר להרגיש את החיבור הזה מהשנייה הראשונה. זה הרבה מעבר לריקוד, ואני לא חושבת שיש מילים שיכולות להסביר מה זה אומר. תנועתיות שהיא ייחודית לריקוד שלנו, אינטימיות שיכולה להיות רק אצלנו.

אז מה השורה התחתונה? אם אתם זוג לא משנה באיזה שלב של הזוגיות אתם, תעשו לעצמכם ולזוגיות שלכם טובה ותלכו לרקוד. ריקוד זוגי שידרוש מוביל ומובלת (אך ורק בריקוד) סלסה או בצ'אטה. תארגנו לעצמכם דייט שכולל ריקוד ואיזה דרינק לפני או אחרי זה כבר לא משנה, אתם תחזרו שיכורים, ולא מיין.