אז אני האישה הזאת שרקדה כל החיים שלה. זאת שכל מי שרואה מהצד בטוח שכל החיים היא רק רוקדת . נעים מאוד.
אז זהו שזה נכון, אני באמת כל החיים רוקדת, תעיד על זה אימי היקרה שמרגע שהתחלתי להבין מה זה מוסיקה הגוף פשוט לא הפסיק לזוז. זה המשיך כשכבר התחתי להבין את החיים ורשמתי את עצמי לחוג ריקוד, משם הכל כמעט היסטוריה.
את העולם הלטיני גיליתי בגיל 16 אחרי שרקדתי בלא מעט מסגרות, ובעצם אפשר להגיד שמגיל 16 אני רוקדת כמעט בלי הפסקה.
דגש הוא על הכמעט.
אז שמי אשרת ואני רקדנית אישה ואמא בת 35 והמונח רוקדת את החיים הוא לגמרי נכתב עליי.
מסלול החיים שלי היה די אותו הדבר תיכון צבא תואר ראשון במשפטים. אבל מה שייחד את במסלול שלי היה הריקוד שתמיד תמיד היה שם עד ש…
מכל האנשים שסבבו אותי ולא היו מעולם הריקוד שמעתי תמיד את אותו הדבר, וזה בעיקר מתי תפסיקי לרקוד בכל מיני דרכים. אבל לתת המודע שלי ובקשר ישיר ללב שלי היו תוכניות אחרות. אני כמו כל הסובבים שלי שלא מעולם הריקוד גם חיכיתי לרגע שבו זה יפסיק, שאני פשוט יפסיק לרקוד כי ככה זה חתונה ילדים ובום נגמר.
כי את רקדנית ואת אישה ואת אמא. ואת האמת לומר, נלחמתי בזה! אוי כמה נלחמתי בזה!
זה התחיל הרבה לפני המחשבה על ילדים, שהבנתי שאני אוהבת לרקוד שזה כל כך חלק מהחיים שלי שזה חייב לעבור הלאה, אני חייבת להדביק כמה שיותר אנשים בחיידק הזה, וכך היה . המחשבה הייתה אם אני רוקדת ומלמדת אחרים לרקוד אז אני מחויבת להם, מחויבת להגשים להם את החלום הזה הרי לשם כך הם באו אליי, ואם אהיה מחויבת לזה אז אני מחויבת להמשיך! וכך היה, ואם לקצר את התהליך אני מסיימת תואר ראשון , מסיימת שנת התמחות במשפטים (שיש שיעידו שזאת אחת השנים הקשות), מסיימת מבחני לשכה (בלוג בנפרד רק על זה) ואת כל זה עושה כשברקע אני רוקדת , מלמדת לרקוד ושמחת החיים שהריקוד מביא איתו פשוט מצילה אותי מלטבוע בים הרחמים העצמיים שמלווים את התקופה הזאת!
מרגישה על גג העולם, בלתי מנוצחת אני SUPERWOMEN יכולה לעשות הכל! אם עד עכשיו הצלחתי לשלב את זה, קטן עליי! אם הצלחתי לעשות כל כך הרבה ועדיין לרקוד הכל אפשרי. אז הלכתי על זה, עורכת דין ביום ורקדנית בלילה, וזה עבד!
עד שזה הגיע, הרצון הזה ברחם שמדגדג ! ילדים!!! אני רוצה ילדים, איך זה אמור להסתדר? ואז שוב המחשבות על איך? איך אפשר לעשות את זה איך אני ממשיכה לרקוד ומביאה ילדים מקימה משפחה "מתברגנת" ? איך אני יכולה להוסיף על עצמי עוד משהו, ומשהו כל כך גדול כמו ילדים! אני כנראה אצטרך לוותר על משהו… כן כנראה שאצטרך להפסיק לרקוד, אחרת אני לא רואה איך הדבר הזה מצליח! אמנם אני SUPERWOMEN אבל זה גם מוגזם עבורה.
ההריון מתחיל ואני מרגישה אש, ממשיכה לרקוד ממשיכה ללמד מוכיחה לעצמי שוואלה אצלי כנראה הריון זה לא הלם, אני יכולה להמשיך לרקוד… ואם אני יכולה לעשות את זה בהריון אז מה הבעיה הגדולה? מה העניין הזה של אמהות ? הגעתי לחודש תשיעי , ואני מתחילה לקבל מושג. הגוף עייף ופתאום ה"לשלב" הופך להיות מאתגר. פתאום לקום להיות עורכת דין ביום ולרקוד בלילה כבר הופך לקשוח, וצריך לבחור. אני אצטרך לבחור אם להפוך את הריקוד למרכז חיי כשיגיע הילד או להישאר עורכת דין. רק לציין, אהבתי את העבודה בתור עורכת דין, אבל הנשמה שלי הייתה זקוקה לריקוד.
ההלם הגדול בלהביא ילד ראשון לעולם הוא לחלוטין בלוג בנפרד, אבל ההלם הגדול יותר היה שלב הלבחור, הבנתי שאם אני רוצה להמשיך לרקוד, להמשיך ללמד להופיע ולהגשים חלומות, אני צריכה לבחור! ואת האמת כמה שזה היה קשה זה היה קל! הפכתי לאמא ובחרתי להיות רקדנית . ההתחלה הייתה אופוריה … אני אמא שמחלימה בבית מלידה ומפנטזת לחזור לרקוד.
חודש וחצי בדיוק עוברים, תקופת משכב לידה הסתיימה והתלמידות שלי מחכות שאחזור, ואני רקדנית ואמא נכנסת לסטודיו ושומו שמים!
הרקדנית שהייתה לפני שהפכה לאמא כבר לא שם, במקומה הגיעה משהי אחרת לגמר … לא רקדנית יותר בכיוון פילה, מגושמת .
לא קלילות לא יופי לא חן לא נשיות לא סקסיות… לא לא לא ! לא הצלחתי לזוז! התלמידות שלי ביצעו את מה שאני לימדתי אותן חודשיים קודם לכן (בחודש תשיעי) הרבה יותר טוב ממני. האגו הפגוע הגוף הפצוע והנשמה! אוי הנשמה הכואבת!
פתאום הבנתי על מה המהומה! פתאום הבנתי כמה זה קשה להיות אמא ועדיין לדבוק בעצמך ופתאום שכחתי, שכחתי כמה אני אוהבת לרקוד. זה כבר לא היה כזה כייף זה היה יותר בכיוון סבל!
חוסר בשינה משולב עם דימוי גוף בעייתי, הורמונים שעדיין משתוללים תינוק יונק ולכל הכייף הזה להוסיף ריקוד, היה נשמע יותר כמו סיוט , אבל נאבקתי בעיקר בעצמי. ידעתי שזה עניין של כמה פעמים בודדות עד שהמצב ישתפר. ובכיתי! כמה בכיתי ואני לא יודעת על מה בדיוק בכיתי? על הסטטוס שהשתנה, על העייפות המטורפת או על הריקוד שכבר לא היה כזה כייף עבורי… אבל הזמן עבר ולשגרה שלי התווספו שעות של ריקוד שהמזל הכי גדול היה לא הריקוד עצמו כמו הסביבה שהייתה איתי! הקיפו אותי בנות מדהימות מפרגנות שמחות עם ים של אנרגיה שפשוט הפכו את הסבל להרבה יותר מתוק… ולאט לאט הסבל נעלם והכושר חזר וההנאה חזרה ובגדול! חזרתי לרקוד את החיים! חזרתי להיות טובה בזה ובעיקר חזרתי כל כך ליהנות מזה!
הפכתי להיות רקדנית אמא רקדנית אמא! כי כן אני אמא , וכן אני מנהלת בית ומשפחה אבל לא אני לא מוותרת על עצמי! אני אוהבת לרקוד! ואף אחד אבל אף אחד, בעיקר לא אני עצמי ייקח לי את זה! ללא ספק שהריקוד הוא שונה הוא אחר, הוא בעיקר מזכיר לי כמה זה כייף להזיע כמה הנשמה שלי מתרגשת כשהיא שומעת מוסיקה, אבל הרווח הכי גדול כאן זה לאמא שבי, האמא שמסופקת בחיים שלה, האמא שיש לה את המשהו הזה שעושה לה כל כך טוב והופך אותה לאמא טוב לה! ולאמא שטוב לה יש ילדים שטוב להם!
אז אם הגעתם עד לכאן, הבנתם שאני עדיין רוקדת את החיים!
עד הבלוג הבא
אשרת